אחרי הסדר, חוזרים לבלגן

את ערב פסח פתחנו בהקראת שמות 133 החטופים בעזה. זה היה המינימום שיכולנו לעשות למענם בחג הזה, שהיה הכל חוץ מחגיגי.

ההבנה שעבורם מדובר ביום אחד ארוך, שנמתח משמחת תורה ועד פסח, לא נותנת מנוח, ולצידה ההכרה שבכל רגע הם נמוגים. ממילא אף אחד לא באמת יודע כמה מהם חיים, ובאיזה מצב. לכל גורם הערכה משלו, וכולן שוות לשנייה שבה הן ניתנו. לגבי רבים מהם לא ידוע דבר: לגבי רבים גם לא נדע לעולם.

לישראל אין פתרון לסוגיית החטופים, פרט להסכם. מי שאומר אחרת, הוא תמים או שרלטן. אחרי 205 ימים אפשר לקבוע בוודאות שהלחץ הצבאי לא הניב את התוצאה המקווה. עובדה, צה"ל ישב על העורק הראשי של חמאס בחאן יונס, חפר וחפר, ולא הביא את החטופים וגם לא את הנהגת חמאס.

עכשיו טוענים שזה יקרה ברפיח. אשרי המאמין. סביר יותר שמה שלא קרה עד היום, גם לא יקרה מחר. ישראל תילחם בחטיבה החמישית והאחרונה של חמאס ותכריע אותה באופן מלא או חלקי, אבל החטופים יישארו שם - אלה מביניהם שיישארו בחיים. וכאשר הכוחות ייצאו מרפיח, ישראל תשוב לאותה הדילמה שבה היא נתונה כעת: איך מחזירים אותם הביתה.

לישראל היו ארבעה קלפים מרכזיים ביד: סיוע הומניטרי, לחימה, ביתור הרצועה והשהייה בעזה. את השניים הראשונים נתנה בחינם, מבלי שקיבלה עבורם תמורה. הסיוע ההומניטרי גדל לכ־500 משאיות ביום, והלחימה הופסקה כמעט לחלוטין. במקום להוון את הכנסת המשאיות ואת יציאת הכוחות מחאן יונס להישג בסוגיית החטופים, הן פשוט קרו.

צריך לקוות שישראל תשחק בשני הקלפים שנותרו לה ביתר חוכמה, לקידום עניינם של החטופים. זה העניין היחיד שבוער ממש: את כל היתר - כולל רפיח, כולל חיסול צמרת חמאס - אפשר לדחות. הבעיה היא שממשלת ישראל לא מנהלת את עניינם של החטופים, בדיוק כפי שהיא לא באמת מנהלת את המלחמה: היא מתנהלת בתוכה בלי מצפן ובלי יעד. במקום לנווט את הספינה לחוף מבטחים, היא מקרבת אותה - את כולנו - אל שרטון.

מתעקשים שלא ללמוד

לא קל לכתוב את הדברים האלה, בטח שלא בחג, אבל אין ברירה: המצב קטסטרופלי. בכל החזיתות. לפני שנצלול לפרטים, אשמח שיהיה מי שיאתגר אותם. מהממשלה, וגם מקרב הכותבים בעיתון הזה. שיתמודדו עם המציאות, ויציעו פתרונות. ולא, "ככה זה" או "העולם אנטישמי" או "לביידן יש בחירות" הם לא פתרונות, אלא תירוצים. השאלה שראוי שתונח על השולחן היא לאן מובילה אותנו המדיניות הנוכחית של ישראל (או ליתר דיוק: האין מדיניות).

אגע כאן בארבעה צירים. יש יותר, אבל אתמקד במרכזיים: ביטחוני, מדיני, כלכלי ופנימי־חברתי. הם שלובים אלה באלה, ללא יכולת להפריד ביניהם. הפלונטר מתחיל בעזה. צה"ל השיג ברצועה ניצחון צבאי מרשים, שאין לו רגל מסיימת. מרגע שהכוחות יצאו מהשטח נוצר ואקום, ובחיים אין ואקום. נשאב אליו מי שהכי חזק ומאורגן, ובעזה זה חמאס. במקום שישראל תיזום הכנסת גורם אחר שיקבל אחריות וידחק את חמאס, היא משמרת במעשיה את האויב שהיא מבקשת להכריע.

מתברר שלא למדנו כלום: עד ל־7 באוקטובר המדיניות המוצהרת של נתניהו היתה לחזק את חמאס כמשקל נגד לרשות הפלשתינית; זה הכניס לרצועה מיליארדי דולרים, שמימנו את המתקפה על העוטף. עכשיו אנחנו מובילים בעקיפין לאותה התוצאה, אלא אם נייצר אלטרנטיבה. אלא שנתניהו, בלחץ האגף הימני בממשלתו, דוחה כל פתרון. בכל דיון שנערך הוא מסביר תמיד מה לא, ולעולם לא מה כן. באחד מהדיונים אמר השר רון דרמר שצריך לחנך את הפלשתינים בעזה מחדש. מדהים שמי שנחשב מומחה לארה"ב לא למד כלום מהניסיון האמריקני: 20 שנה ומיליארדי דולרים הם השקיעו בחינוך מחדש של אפגניסטן ועיראק, ונכשלו.

הסירוב של ישראל להידבר על עתיד עזה מקומם עליה את כל העולם. אפשר לבטל את זה כחסר משמעות, רצוי שלא. מי שחושב שזה רק ביידן שנכנע לגורמים הקיצוניים במפלגתו לא חי את האירוע: הדברים לא ישתפרו אם טראמפ יחזור לשלטון. הבעיות הרבה יותר עמוקות ושורשיות. חלקן נובעות משנאת ישראל ומאנטישמיות, וחלקן מניהול מביש של האירועים.

מה שקורה כעת באוניברסיטאות המובילות בארה"ב הוא עדות למצבה העגום של ישראל בעולם. יש שם גרעין מוסלמי חזק וממומן, שעליו התלבשו בורות ורדיקליות שאופייניות לצעירי העולם החופשי. בשנים האחרונות צעקו כולם שישראל מאבדת את הקמפוסים, והיא מאבדת את יהדות ארה"ב בגלל כניעתה לדורסנות של המפלגות החרדיות. מה נעשה? כלום.

גם היום, במקום לעבוד, שרי הממשלה מברברים ומזיקים. השר עמיחי שיקלי - האחראי על התפוצות ועל ההסברה, כלומר על הכישלון עצמו - בחר שלשום לתקוף את ביידן ולהודיע כי היה בוחר בטראמפ. ניחא כפיות הטובה כלפי מי שרק לפני שבועיים שם את כוחותיו כחומת מגן מול המתקפה האיראנית, ורק השבוע הוביל סיוע חירום של 14 מיליארד דולר לישראל, אבל איפה התבונה, ואיפה הצניעות?

שיקלי הוא לא היחיד בממשלה שהפה שלו הוא האיבר העיקרי בגוף שעובד. קחו את שר החוץ, ישראל כ"ץ. רק השבוע רשם המשרד כישלון מביש, כאשר ועדה מיוחדת קבעה כי ישראל לא הצליחה להוכיח זיקה בין אונר"א לחמאס, שלא לדבר על מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, שסירב לכלול את חמאס ברשימה השחורה של גורמים החשודים באלימות מינית בזמן סכסוך. וניחא אלה, תמיד אפשר לטעון שהם אנטישמים, אבל השבוע ראיינתי את שירי גיל, צעירה ישראלית שלומדת באוניברסיטת קולומביה, ושאלתי אותה אם מישהו מטעם מדינת ישראל דיבר איתה או עם חבריה, כדי לתת להם אינפורמציה או סיוע או הגנה או סתם תשומת לב. תנחשו לבד מה היתה התשובה.

לו שרי הממשלה היו עובדים קצת יותר, וחושבים קצת יותר, ושותקים קצת יותר, אפשר שהיו נמנעים חלק מהאסונות שמתרגשים עלינו כעת. המסוכן שבהם הוא צווי המעצר שמתכנן להוציא נגד הצמרת הישראלית קרים חאן, התובע בבית הדין הבינלאומי הלילי בהאג.

ההערכות הן שבשלב הראשון יוצאו צווי מעצר נגד שלושה: רה"מ נתניהו, שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הלוי. חאן אמנם צפוי להוציא צווי מעצר גם נגד הנהגת חמאס, אבל המשוואה הזאת איומה לישראל. השלכותיה הפוטנציאליות הרסניות הרבה מעבר לעניינם הפרטי של מי שיזכו לאותו מעמד של פוטין. ישראל כולה תוקע באותו הרגע כפושעת מלחמה. זה ישליך מיידית על הכלכלה, המסחר, התעופה, התיירות - בעצם על כל תחום, כולל אפשרות של ניתוק יחסים דיפלומטיים והרחקת ישראלים מאירועים בינלאומיים בספורט ובאקדמיה.

מתעלם מהתמונה המלאה

ממדינה שלפני רגע עסקה בפטור מוויזה לארה"ב, אנחנו כפסע מהצורך לקבל ויזה לכל מדינה בעולם. ממדינה שכל העולם טס אליה, אנחנו יכולים עכשיו לטוס כמעט אך ורק בחברות ישראליות. ממדינה שנחשבה למגנט של השקעות, בעיקר בהייטק, אנחנו עדים לבריחת משקיעים וכספים. ממדינה שהיתה אור לגויים, הפכנו לשם נרדף לחושך.

המציאות הזאת כל כך סבוכה, שנדרש שילוב של צ'רצ'יל, סופרמן והודיני כדי לחלץ ממנה את ישראל בשלום. במקום זאת, עסוק ראש ממשלתנו בדברים אחרים. את ליל הסדר הוא בחר לציין במלון יוקרה בירושלים - על חשבוננו כמובן - וקינח בפוטושופ מגוחך לתמונה של רעייתו. לא אנחנו מעניינים אותו, לא החטופים, לא המפונים מהצפון או המשפחות השכולות: זה הוא והיא, והם בלבד.

לא הייתי נדרש לעניין התמונה אלמלא הפער האדיר בין מה שנתניהו מנסה למכור לציבור, לבין איך שהדברים מתנהלים באמת. המנהיג החזק והנחוש לכאורה מובל ונסחט בפועל בידי קיצוני ממשלתו ומפלגתו. הם מובילים אותו - חלקם בכוונה וחלקם בטיפשות - למקומות אפלים. מצופה היה ממנו להסתכל על האינטרס הלאומי, הממלכתי. הרי בשיחות סגורות הוא מכנה את עצמו מצביא המלחמה. אז זהו, שמצביאות אין פה, כי אין למלחמה הזאת יעד ואין לה מועד.

שתי דוגמאות. הראשונה, רפיח. נתניהו כבר הבטיח מיליון פעם שזה אוטוטו קורה. בפועל, נכון לאתמול לא ניתנה לצה"ל הפקודה. כן, אני יודע, הוא אמר שניתנה, אבל העובדות אחרות: צה"ל הציג תוכניות, שאושרו, גם גויסו מילואים כדי להתכונן, אבל "פעל" אין. ולמה חשוב ה"פעל"? כי קודם שצה"ל נכנס לרפיח צריך להוציא משם 1.4 מיליון פליטים. זה ייקח שבועיים-שלושה. רק אחר כך צה"ל יוכל לפעול בעיר באמת כפי שעשה בחלקים האחרים של הרצועה.

ולמה נתניהו לא נותן את ה"פעל"? כי מנגד עומד העולם, ובראשו ארה"ב, שעבורו רפיח הפכה לסמל, באדיבותו של נתניהו שהפך אותה לסמל. והאמת היא שזה סמל על פארש, שנזקו כעת רב על תועלתו, משום שהוא רק יגביר את בידודה של ישראל ואת השנאה כלפיה, ולא יניב באמת ניצחון מוחלט ובטח שלא את החטופים ואת הנהגת חמאס.

יש לישראל שלוש אפשרויות. הראשונה, לפעול ברפיח, ושהעולם יתפוצץ, על כל המשמעויות (ההרסניות) שיהיו לזה. השנייה, לא לפעול ברפיח כרגע, על כל המשמעויות של כבוד לאומי ואי קיום הבטחות לציבור שיהיו לזה. והשלישית, לדבר עם האמריקנים והמצרים, ולמצוא מתווה מוסכם שיאפשר פעולה מוגבלת ברפיח (ובעיקר בציר פילדלפי), אבל שגם יחייב את ישראל לשלם מחיר כלשהו בסוגיית "היום שאחרי", שעליה מסרב נתניהו לדון בגלל קיצוני ממשלתו.

הדוגמה השנייה היא לבנון. המצב שם סבוך עוד יותר מאשר בעזה, ולמפונים אין שום תאריך יעד לחזרה הביתה. לממשלה יש זמן: תוכנית כוללת לפתרון שלל הבעיות של הצפון עוד אין, וגם אופק מול חיזבאללה אין. להגיד שנרחיק את חיזבאללה מהגדר זה טוב ויפה, אבל איך עושים את זה אם נתניהו לא כלל את הצפון ביעדי המלחמה, וגם כיום הוא מסרב אפילו לקיים דיון אסטרטגי בקבינט על הנושא?

אז בואו ננסה לסייע. חיזבאללה מפסיד לצה"ל טקטית ואופרטיבית, אבל מנצח אסטרטגית. הוא לא יזוז מדרכו, ולא משנה מה המחיר שהוא ישלם, כל עוד ישראל נלחמת בעזה. זאת מחויבותו לציר שמובילה איראן. זה מותיר בידי ישראל שתי ברירות: לחכות להפוגה בעזה, שתוביל גם להפוגה של חיזבאללה בצפון, ואז לנסות להגיע מולו להסכם; או לעזוב את עזה - עכשיו או אחרי רפיח - ולפתוח במלחמה חדשה בלבנון.

צה"ל עסוק בשבועות האחרונים בשיוף התוכניות המבצעיות לצפון. יש עליהן מחלוקת בין אנשי המקצוע, כולל מקרב אלופי פיקוד הצפון לשעבר. על דבר אחד כולם מסכימים: היא תהיה קשה פי כמה ממה שראינו בעזה - בהרוגים, בפצועים, בהרס, במחיר הכלכלי. ישראל עלולה להגיע אליה, ועשויה שלא. עדיף לה שתעשה זאת בעיניים פקוחות ובדעה צלולה. כרגע ממשלת ישראל לא שם.

תראו מי שמדבר

מי שנותר לטפל באתגרים האלה לבדו הוא צה"ל. בחוסר התפקוד המשווע של ממשלת ישראל, הפכו צה"ל ומערכת הביטחון גם למשרדי החוץ והמשפטים ולאוזן והפה של ישראל בעולם. באותו הזמן, הם הפכו בבית פנימה לשק חבטות בלתי נגמר: את חלק מהחבטות הם הרוויחו ביושר בגלל 7 באוקטובר, אבל חלקן הן תוצאה של אג'נדות פוליטיות.

קחו את בצלאל סמוטריץ', שקבע השבוע שטוב שראש אמ"ן אהרון חליוה התפטר וקיבל אחריות, אבל אסור שהרמטכ"ל ימנה את מחליפו. הבנתם את ההיגיון? האחריות היא על צה"ל והרמטכ"ל, אבל הסמכות אינה שלהם. לדעתו של המצביא מהאוצר, "צריך פיקוד חדש מבין המפקדים שהוכיחו את עצמם תחת אש כדי להקים צבא גדול, התקפי וקטלני".

בואו נפרק את הממבו־ג'מבו הזה. "מפקדים שהוכיחו עצמם במלחמה", כלומר לקחת מפקדי אוגדות וחטיבות ולהקפיץ אותם היישר לפיקוד על צה"ל בלי לעבור את תחנות הביניים הדרושות בדרך? ומה זה אומר "צבא גדול, התקפי וקטלני"? מאיפה יבוא הכסף כשסמוטריץ' ממשיך להזריק כספים קואליציוניים, ומאיפה יבואו האנשים כשהממשלה ממשיכה לעסוק בחוק ההשתמטות לחרדים משירות, ומאיפה יבוא הנשק אם סמוטריץ' מביא עלינו בידוד וחרמות בינלאומיים, ומה זה קטלני אם שר האוצר מסרב לקיים דיון בתוכניות הרכש של צה"ל ותוקע בכך עסקאות נשק קריטיות בארה"ב?

מה שסמוטריץ' רוצה זה שצה"ל יהפוך למיליציה. בדיוק כמו חברו איתמר בן גביר, שמנסה להפוך את המשטרה למיליציה. לכן הם לא רוצים שהרמטכ"ל ימנה מחליפים: הם יודעים שהלוי ימנה על פי כישורים, ולא כמו שסמוטריץ' הציע באחד מהדיונים - למנות יותר חובשי כיפות מישיבת עלי.

ושלא יהיו אי הבנות: אפשר להתווכח על כל אחד מהמינויים המוצעים בצה"ל. חלקם גם שנויים במחלוקת. כך זה תמיד בארגונים, בוודאי בארגונים שנדרשים לרביזיה כל כך עמוקה כמו צה"ל (ושב"כ) של אחרי 7 באוקטובר. ועדיין, לשמוע את שר האוצר, או שרים אחרים בממשלה, מדברים על קבלת אחריות ועל איסור למנות, זה יקום שקורס לתוך עצמו. הם - שבמשמרתם שקעה ישראל לתהום העמוקה בתולדותיה בכל תחום, ושבמקום לחלץ אותנו ממנה הם עסוקים בהעמקת הנזק - צריכים להיות האחרונים שיתבטאו בנושא; קודם שיקבלו אחריות, ושיקימו ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק מי כשל, ולמה.

צה"ל הוא שותף ואחראי מרכזי לכשל הזה. אבל הוא לא היחיד. אלא שבניגוד לאחרים הוא קיבל אחריות, והתעשת, ופועל להכרעה - לא במלל ריק אלא במעשים. אבל צה"ל הוא גם הצבא היחיד שיש לנו, והערובה היחידה לקיומנו כאן. והעובדה שיש שרים שחובטים בו ובמפקדיו ללא הרף - ממשלת ישראל נגד צבא ההגנה לישראל - היא לא רק מבישה, אלא גם הרת אסון. נתניהו הוא היחיד שיכול לעצור את התהליך הזה; את כל התהליכים האלה. הבחירה בידיו. היא מקפלת בתוכה את עתידנו.