הלקח מהשואה: בפעם הזאת בהיסטוריה דם ייענה בדם

יום השואה השנה מעורב עם מאורעות ה-7 באוקטובר. הלקח הראשון שתמיד שיננו היה "לא עוד שואה" • חשוב בימים אלה להזכיר את הלקח הנוסף: "לא עוד גלות"

הכל עלה באש. קיבוץ ניר עוז (ארכיון). צילום: Dan Kitwood/Getty Images

ובהתקדש יום איננו צריכים לזכור השנה; אנחנו הזיכרון. בנו היה המעשה. הנה קמים כל מתינו מקבריהם, כל הרוגינו ונרצחינו, באי באש ובמים, אסירי עוני וברזל, ומקבלים את הבאים החדשים בשעריהם, מתֵי החגיגות והשדות הצרובים, שרופי הבתים והתקווה. הם נדים להם לנחמם ויושבים אתם לארץ "שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת", ואין דובר אליהם דבר, כי רואים הם "כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד".

ובהתעטף יום מתעצם הזיכרון ומציף את יומנו וחלומותינו, נוגע בפחדינו הנצחיים, אלוהים עולים אלינו מתהומות נפשנו, מהילולי שמחותינו, מאמירות סתמיות של "בוקר טוב" ומחיבוק הילדים בפרידתם, נושאים כריכים ששיקענו בהם את דאגתנו והמיית ליבנו.

ניצול השואה שנכדו בעזה עלה לבמה בכיכר החטופים: "הכוח של הסבא עבר אליו" // דוברות מטה משפחות החטופים

ובהתכסות יום כטלית על ראשינו האבלים, נאסוף את דמעותינו לצרור געגועים גדול, ונבכה על החמצת השעה וההיסוסים, על חיבוטי הנפש וחשבונות התקופה, על יהודים שרגע לפני עלייתם השמימה בגז הארורים, עדיין התעקשו להתווכח בלהט אש המחלוקת, טופחים האחד על חזה חברו בקריאת "אֲשַׁמְתֶּם", ולא ידעו, לא ידעו שהרעה אורבת לפתחם בכל רגע.

וברדת היום הקדוש על ארצנו נזכור את הלקח הראשון העולה וזוהר ובאותיות זהב אדום מדם עמנו: "לא עוד!" לא עוד נברח מפני אויבינו ונסתתר במערות ובסלעים ובבורות ובארונות הבית, אוחזים בידית הדלת בכל כוחנו לבל ייכנס הצר לחדרנו. לא עוד נשתוק באלם לנוכח פריצי אדם המחללים את גופנו וצוחקים למִשְׁבַּתֵינוּ, מתפארים ברצח יהודים, לא. "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ, כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". בפעם הזאת בהיסטוריה דם ייענה בדם.

פושטים על תשתיות טרור ומחסלים מחבלים: כך נראית פעילות לוחמי הצנחנים בשכונת אל אמל // דובר צה"ל

ובהסתלק היום הקדוש, כי נטו צללי ערב, נלמד ונזכור שבכך לא הסתיים השיעור המדמם, לא בלקח האחד של "לא עוד שואה" ראוי שנחתום את משא זיכרוננו הכבד. "מדוע קרתה השואה?" שאלו אותי דרך קבע באיטליה, "מדוע אירע גירוש היהודים?". "מאוד פשוט", נהגתי להשיב: "מפני שהם יכולים היו לעשות לנו את זה". באותה עת היה העם היהודי חסר בית לאומי, וכולנו מכירים את גורלם המסוכן של דרי רחוב, נתונים לגחמותיהם של עריצים ופושעים. לכן הלקח הנוסף העולה ומזדהר באותיות כחולות ולבנות הוא: לא עוד גלות! לא עוד אורחים לרגע או שתיים, מאה שנה או מאתיים במדינות זרות, מכלים ימינו בבניין ממלכות שלא קראו בשמנו, מקווים שיום אחד עוד יודו ויברכו על תרומתם של היהודים לאנושות.

הביטו אל בעלת בריתנו החשובה, מולדת התקווה, "ארצם של בני החורין וביתם של האמיצים". יהודים מגורשים מהאוניברסיטאות בעוון יהדותם בידי פורעים המהללים ומשבחים את הנאצים החדשים שרצחו ואנסו ושרפו חיים את ילדינו, נשינו וזקנינו. הם מניפים את דגלם ומתלבשים במדים תואמי צלב קרס שלבשו רוצחינו ביום הטבח. ספק אם יש עוד עַם שבניו ובנותיו תרמו כה רבות לפיתוחם והשבחתם של מרכזי הידע והמדע העולמיים הללו, ועכשיו הם מוכים ומקוללים שם בידי אספסוף מוסת, בעוד חלק ניכר ממורי אותן אוניברסיטאות מזדהה עם הפורעים.

אוניברסיטת קולומביה: השוטרים נכנסים לתוך המבנה שבו מתבצרים התלמידים מתוך חלון הקומה השניה

ומה קורה באירופה, היבשת הישנה, פחות משמונים שנה אחרי הקטסטרופה? שוב יהודים פוחדים על חייהם ומסתירים את זהותם פן יבולע להם. ובהיכל הצדק הבינלאומי יושבים בעלי גלימות ומאיימים לאסור יהודים על חטא בל יכופר: הם יצאו להגן על ארצם מפני אלה שביקשו לבצע בנו שוב רצח עם.

אחינו ואחיותינו, יהודי העולם, אין לכם מה לחפש בחוץ. צאו מהגלות. אל תמתינו לרגע האחרון. שובו הביתה לארץ חמדת אבות. וגם אם קשה והמחיר כבד, אנחנו זוכרים שמחירם של חיים ללא מדינה עצמאית כבד לאין ערוך יותר. עלו ארצה. אנחנו מחכים לכם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר