אחד הפתגמים השגורים ביותר באנגלית מורה לא לשפוט ספר על פי כריכתו. בפועל, כולנו עושים את זה. במובן המילולי, כלומר. אנחנו נעזרים בכריכה כדי לקבל מידע על הספר שלפנינו, על הסגנון שלו והסוגה שאליה הוא משתייך ועל הטון והשפה שבהם הוא כתוב. וזאת גם הסיבה שהוצאות הספרים עושות לילות כימים במחשבה על הכריכה. כדי למשוך קוראים, וגם כדי להקל עליהם בתהליך הסינון.
אבל קורה שכריכות משמשות למטרה ההפוכה: לבלבל, להסתיר. אפילו להונות או לרמות ממש, בין שלמען בצע כסף ובין שרק למטרות סאטיריות. במקרים מסוימים, כריכות יכולות לגונן על ספר לא רק מפגעי הזמן, מזג האוויר וידי הקוראים - אלא גם מפני רדיפות וצנזורה. לאורך ההיסטוריה, גם נראו צירופי מקרים שהביאו לחוסר התאמה בין הכריכה לתוכן, וכבר היו מקרים שבהם דווקא הכריכה היתה בעלת ערך גבוה יותר מהספרים שעטפה.
סוג של ספרי לימוד
זה לא מקרה שהיהודים זכו לכינוי "עם הספר": קריאה של טקסטים היא חלק בלתי נפרד מהפולחן היהודי, שקובע לא רק תפילה אלא גם לימוד תורה כחובה דתית. אבל בברית המועצות, טקסטים דתיים מכל סוג לא התקבלו בברכה, בלשון המעטה. יהודים שרצו בכל זאת לקיים את מצוות לימוד תורה, היו צריכים למצוא דרכים יצירתיות לעשות זאת כדי למנוע את החרמת הספר בידי הצנזורה, או גרוע מכך.
כך באה לעולם תופעה מרתקת: ספרי קודש שהוסתרו בכריכות של ספרי לימוד סטנדרטיים. לא כל הפרטים לגבי התופעה ידועים, אבל נראה שמדובר בספרים ישנים, שרבים מהם הודפסו בירושלים. ספרים אלה הוברחו לבריה"מ במחצית המאה ה־20, ושם נכרכו מחדש בצורה שלא תעורר חשד. כך, הספר "חק לישראל" - שנועד לשמש מעין שיעור יומי על פרשיות התורה, בשילוב של קטעי משנה וגמרא - זכה לכריכה של ספר לימוד בפרמקולוגיה, וספר התפילות והתיקונים "אורח חיים" נכרך כספר היסטוריה של בריה"מ לכיתות י'.
מה פתאום מסכת. מדובר בהלכות
בוהמיה הקתולית אסרה את הדפסת התלמוד, ובשנים 1712-1714 אף החרימה את כל ספרי הקודש היהודיים בעיר פראג, מה שגרם קשיים עבור יהודי העיר, וחייב אותם לפתרונות יצירתיים. לאחר השתדלות רבה, הרב והמקובל יהונתן אייבשיץ הצליח לקבל רשות מהשלטונות להדפיס מחדש את מסכת ברכות, המסכת הפותחת את התלמוד הבבלי. לאישור נלוותה צנזורה קפדנית למדי - חלק מאגדות חז"ל הושמטו, ויחד איתן קטעים שעסקו בשדים וברוחות, או כאלה שהציגו יחס שלילי כלפי הנצרות או נחשדו ביחס כזה. לצנזורה נלווה גם תנאי מפתיע: במקום השם "מסכת ברכות", שמקושר עם התלמוד, נקרא הספר בשם הניטרלי "הלכות ברכות".
הספר הודפס בשנת 1728, ובעמוד הראשון שלו יש אישור רשמי של הצנזורה והקדשה ל"משלת אדונינו המיוחס מאד הקיסר רומי המהולל קארלוס הששי השם ירום הודו". מהדורה זו שרדה עד ימינו, ובזכות נדירותה - עותק שלה, שנשמר במכון גנזים של הספרייה הלאומית, נמכר לאחרונה במכירה פומבית לאספן פרטי בסכום של כמעט 20 אלף דולר.
בת הים הקטנה
הספר "ישמח משה" הוא ספר דרשות וחידושים על פרשת השבוע שחיבר רבי משה די בושאל, רב ומקובל שפעל במאה ה־17 בארץ ישראל וברחבי האימפריה העות'מאנית. הספר הודפס באחרית ימיו של די בושאל, שלאורך חייו הספיק ללמוד תורה בצפת, להיות רב הקהילה היהודית ברודוס ואף לארח את משיח השקר שבתי צבי בדרכו לארץ ישראל בשנת 1662. די בושאל חי חיים צבעוניים, ואחד מעותקי הספר שכתב - החליט להתחדש בתחפושת זוהרת עוד יותר: בעותק של "ישמח משה" בספריית הרמב"ם של בית אריאלה, הבחינו יום אחד בפיסת קרטון בצבעים זוהרים, שבצבצה מתוך הכריכה הקרועה. לאחר חיפוש, נמצאו בתוך הכריכה לוחות קרטון עם ציורים צבעוניים של בנות ים.
רבי משה די בושאל לא כתב על בנות ים במסגרת דרשותיו. מה שקרה כאן הוא דוגמה לתופעה המכונה בעברית "גניזת כריכות": שימוש בדפים ישנים שאין בהם עוד צורך, כדי לכרוך ספרים חדשים. מנהג זה נבע גם מהעובדה שנייר היה חומר יקר ערך, וגם מן האיסור ההלכתי להשליך דפים של ספרי קודש. עם זאת, השאלה מניין הגיעו בנות הים לספר דרשות רבני, לא נענתה עד היום.
אוצרות מהגניזה
לפעמים, דווקא התחפושת היא שמגלה. דוגמה לכך היא "גניזת אירופה": לאורך ימי הביניים ותחילת העת החדשה, האינקוויזיציה החרימה ספרי קודש רבים מידי בעליהם היהודים. אבל נייר היה מצרך יקר, ואחרי שהספרים הוחרמו, עדיין היה צריך להשתמש בהם למטרה כלשהי.
כך, לאורך מאות שנים ובמקומות שונים - ארכיונים ציבוריים ופרטיים, ספריות, מנזרים ועוד - מאות ספרים נוצריים באירופה נכרכו בדפים של ספרי תנ"ך, תלמוד והלכה, כמו גם בכתובות, בשטרות גירושים ועוד.
בסוף המאה ה־19, עם ההתפתחות של מדעי היהדות, חוקרים שביצעו מחקר ארכיוני החלו להתוודע לקיומם של קטעי הכריכות הללו ולנסות לאסוף אותם, בניסיון לשחזר כתבים יהודיים עתיקים. בשנת 1912 ניסו החוקרים יעקב נחום אפשטיין וזכריה שוורץ לכנס את כל קטעי הכריכות מהספרייה הלאומית בווינה. כמה עשורים מאוחר יותר, פרופ' יעקב זוסמן חשף אלפי פריטים כאלה באוסטריה, בגרמניה ובאיטליה. אחת מהדוגמאות המרשימות שנאספו בדרך זו זכתה לשם "הגניזה האיטלקית": אוסף של אלפי כתבי יד עבריים שנמצאו באיטליה, שהסתתרו בתוך כריכות של ספרים נוצריים מסוגים שונים.
עושה צחוק
"מגלה טמירין" הוא חיבור סאטירי שחיבר סופר ההשכלה יוסף פרל. הספר מורכב מכ־150 איגרות, שנשלחו בין חסידים בדויים לגבאי של אדמו"ר שגם הוא - פרי דמיונו של פרל.
פרל יצר למעשה סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור: מרבית האיגרות עוסקות בספר אנטי־חסידי (פרי דמיונו הקודח של פרל) שנשלח לשלטונות וגרם להתגברות הגזירות והרדיפות נגד החסידים. כעת, כך בספר, החסידים מנסים להשיג אותו ולהבין מיהו מחברו; מבין השורות עולה האפשרות שהספר האמור הוא למעשה ספרו של פרל עצמו, שכן האיגרות המובאות בו כוללות ציטוטים נרחבים מאותו "ספר", ולועגות לחסידות ולאנשיה.
הסאטירה של פרל - שחתם על הספר בשם "עובדיה בן פתחיה", והוסיף לו הקדמה מפורטת עם ציטוטים מכתבים חסידיים שונים - היתה מתוחכמת כל כך, שחסידי גליציה לא זיהו בהתחלה שמדובר בזיוף ואף הפיצו אותו ביניהם. לאחר שעמדו על התרמית, הם החלו רודפים את עותקי הספר ושורפים אותם. למעשה, רק בשנים האחרונות יצא הספר לאור בצורה רחבה, בהוצאת מוסד ביאליק ובעריכת פרופ' יונתן מאיר.
כאן ממציאים בכיף
מדי פעם, יש גם תחפושות שנועדו פשוט להונות. דוגמה צבעונית לכך היא הספר "תלמוד ירושלמי על סדר קדשים", שיצא בשנת 1907. סדר קודשים לא קיים בכתבי היד של התלמוד הירושלמי, וקיימת מחלוקת בשאלה אם בכלל היה בעבר ספר כזה, שאבד. מחבר הספר, שהציג את עצמו בשם "שלמה אלגאזי המכונה פרידלנדר", סיפר שהספר מבוסס על כתב יד עתיק של הירושלמי, על סדר קודשים שמקורו בטורקיה, ושהוא קיבל העתק שלו.
זמן קצר לאחר מכן התברר ששום דבר מזה לא היה נכון: "תלמוד ירושלמי על סדר קדשים" שפרסם פרידלנדר לא היה אלא ליקוט מחלקים אחרים של התלמוד הירושלמי שקרובים לנושא, יחד עם המצאות של המחבר עצמו. יתר על כן, התברר שהמחבר לא היה מעולם בטורקיה, ושהוא לא ספרדי בשם שלמה אלגאזי כפי שטען, אלא יליד רוסיה בשם זוסיא. עם זאת, שלמה־זוסיא לא מיהר לוותר, ואף פרסם כתבי הגנה על ספרו שלו - גם הפעם בשמות בדויים. אמן תחפושות, ללא ספק.
זיוף מודרני
בשנים האחרונות, אוצרי הספרייה הלאומית מופצצים בעשרות ובמאות הצעות למכירת כתבי יד יהודיים עתיקים. רוב ההצעות מגיעות ממדינות ערב, מנוכלים שמנסים להתעשר דרך זיוף כתבי יד ש"נותרו מאחור" לאחר עזיבת היהודים. למרבה המזל, הזיופים הללו, בדרך כלל, יהיו קלים מאוד לזיהוי: רבים מהם הם פשוט ג'יבריש בכתב עברי, או כתובים באותיות עבריות - אבל מלמעלה למטה במקום מימין לשמאל.
במקרים אחרים, כתבי היד העתיקים מתהדרים באיורים של מגן דוד - סמל שהפך ליהודי במובהק רק במאות ה־18-19 - חרוטים על מתכת ולא על קלף, או פשוט מאוירים באופן שאינו תואם בשום צורה את התוכן. במקרה משעשע במיוחד, ספר יהודי עתיק מבלגרד כולל טקסט שהועתק מספר עזרה עצמית: ניתן למצוא שם, מוקפות בעיטורים של אריות, מנורות ומגיני דוד, פנינים כמו: "אני כוח אני יכול להסיר את כל המכשולים, מולי הבחירה היא לא חובה", או "למה לצפות לזכור תמיד תיתקל בהם החיים יהיו אשר יהיה האתגרים של".
אבל מה המטרה?
התחפושות שהצגנו כאן נועדו לשם תכלית מסוימת: כדי להסתיר, ללעוג, להונות, או פשוט להשתמש מחדש בחומרים קיימים. אבל יש גם תחפושות שאין להן תכלית כלל, או לפחות לא כזו שידועה לנו. כזה הוא המקרה של אברהם בן שושן, תושב העיר טנג'יר שבמרוקו. בן שושן העתיק ספר תפילות ופיוטים לימים הנוראים, אבל בחר לעשות זאת בכתב סתרים שהמציא בעצמו - או, ליתר דיוק, בכמה כתבי סתרים שונים.
הכתב שאימץ בן שושן מבוסס אמנם על צורת האותיות העבריות, אבל הן מלאות סלסולים ועיטורים כך שקשה מאוד לקרוא אותן, לפחות בלי להכיר מראש את סגנון הכתב. בתמונה, למשל, כתוב בלדינו (באותיות עבריות): "אסטי ליברו פירטיניזי אל סינייו דון אברהם בין שוסאן טאנכיר" (הספר הזה שייך לאדון אברהם בן שושן מטנג'יר), אבל כמעט בלתי אפשרי לפענח זאת מהכתב. מדובר בסגנון כתיבה אישי, שלא נמצאו לו דוגמאות אחרות למעט בהעתקותיו של בן שושן, יליד המאה ה־20. לשאלה למה בחר לכתוב כך, כנראה כבר לא תימצא תשובה.
תחפושת בת זמננו
בשנת 2020, הוצאות הספרים "ספרים בעלמא" ו"אהבות" הוציאו לאור את סדרת "המורשת הנסתרת" של אילונה אנדרוז - שלושה ספרי פנטזיה רומנטיים בתרגומה של יעל אכמון. כריכות הספרים, האופייניות לז'אנר הרומנטי, מציגות אישה נאה בגופייה ובמכנסונים, ועוררו לא מעט ביקורת בקרב הקוראים. חלק חשבו שמדובר בכריכות שרחוקות מאוד מהעולם הפנטסטי, אחרים חשבו שמדובר בכריכות שחושפות קצת יותר מדי.
הפתרון היצירתי שהגו ההוצאות היה להוציא מהדורה נוספת של הסדרה, בעטיפות של ספרי קודש ותוך תרגום הכותרות לארמית. כך, "אש לוהטת", הספר הראשון בסדרה, הפך ל"נורא להיטא להרבנית אילונה אנדראז", מתוך סדרת "מורשתא דסתרי". המהדורה, שהחלה כחצי־בדיחה, התקבלה בהתלהבות רבה והפכה לסוג של פריט אספנות בקרב חובבי הז'אנר.
